ההיסטוריה של המדע
תחשבו על זה: מחר בבוקר נמחק כל מה שבני האדם יודעים. כל ספר, כל קובץ, כל זיכרון. גם התורה, וגם ספרי הפיזיקה.
הדתות לא יחזרו. אולי יקומו אלים חדשים וסיפורים חדשים, אבל אף אחד לא יכתוב שוב, מילה במילה, את סיפור גן עדן, את הלכות שבת או את שמות המלאכים.
המדע כן יחזור. ילדה תפיל אבן, והיא תיפול בדיוק כמו היום. מישהו יביט בשמי הלילה ויראה שחמישה כוכבים זזים בין כל האחרים. מישהו ימנה טבעות בגזע של עץ כרות. לאט, אולי במשך אלפי שנים, יתגלו שוב אותה טבלה מחזורית, אותה מהירות אור, אותו גיל לכדור הארץ. אחד לאחד. כי אף אחד לא המציא אותם. הם תיאור של העולם, והעולם עדיין יהיה שם.
זה ההבדל בין סיפור לבין ידע.
ואיך מגיעים לידע? במשך אלפי שנים האמינו בני האדם שכל מה שחשוב כבר ידוע: כתוב בספרי הקודש, או אצל חכמי הדורות הקודמים. המדע התחיל כשאנשים העזו לומר שלוש מילים: "אנחנו לא יודעים". מההודאה הזאת יצאו הטלסקופ, החיסונים והצעד על הירח.
הפרק הזה מספר את הסיפור של האנשים שאמרו אותן. הם לא קיבלו התגלות. הם הסתכלו, מדדו, טעו ותיקנו. כל אחד הוסיף קצת, והבא אחריו המשיך משם.
ומה עם מה שהמדע עוד לא יודע? יש הרבה כזה. ובמקום שבו הוא לא יודע, הוא אומר "עוד לא יודעים" וממשיך לחפש. הוא לא ממלא את החור בסיפור. זאת לא החולשה שלו. זה הכוח שלו.